De las "ÚLTIMAS OREJAS QUE SOLO ESCUCHABAN"

Si de lejanías hemos vivido
Acorazados en el polvo
Creyendo en tú dios y no en el mío
Comencemos a abrazarnos
Despacito, de a poco
Que la sangre se derrama
Y poca vida nos va quedando

La última campana ha sonado
Nunca la escuchamos
Y tu, y yo, enemigos
A punto de morir
Abraza a esta piel por única vez
Que la campana se ha alejado

Si tus ojos están llorando
Los míos tienen dolor
De lo que estamos perdiendo
Porque la memoria va naciendo
En lapsos de segundos
Y dejo una historia junto a tu río

Si corrientes opuestas hemos sido
Ahora es todo rojo
Aquí, bajo tierra, sin luz
Ya no escucho la campana
Nunca la escuche
Entre escombros y tu grito
Se me va la guerra, se me va la vida.

De "Las últimas orejas que solo escuchaban”

2005 Tel Aviv, Sarah Gelb.

 

 

 

"האוזניים המאוחרת האזנה בלבד"

אם היינו חיים מרחקים
ספינות קרב באבק
אתה מאמין באלוהים שלי ולא
בגין לאמץ
לאט, לאט
הדם נשפך
החיים קצת עוזב הוא הולך

הפעמון האחרון התקשר
אף פעם לא שמעתי
ואתה ואני, אויבים
גוסס
החיבוק העור זה חד פעמי
הפעמון כבר מבודדת

אם העיניים שלך הן לבכות
שלי הם כאבים
מה אנחנו מפסידים
בגלל הזיכרון הוא להיוולד
בתקופות של שניות
ולתת סיפור עם הנהר שלך

אנחנו כבר מנוגדות זרמי
עכשיו זה כל האדום
כאן, מתחת לאדמה, ללא אור
אנחנו כבר לא שומע את הפעמון
אף פעם לא שמעתי
הריסות לך לצרוח
אני מאבד את המלחמה שלי, החיים שלי.

של "האוזניים מקשיב האחרון בלבד"

2005 בתל אביב, שרה גלב.

 

el nuevo poema de sarah gelb

Quiero que tu voz vibre

En senderos casi desérticos

Llenos de praderas verdes

Y de seres inhumanos

Has vibrar tu voz

Frente a la noche desolada

Para alegrar mis soledad

De ojos llenos de lágrimas

Has que se transformen

De tu voz sale el mundo

en oleadas y de a rayos

Has por favor que tu voz vibre

Enciende mis sueños y despiértalos

Quiero que tu voz vibre

Al caminar hacia el ultimo faro de luz

Mientras mis piernas se agotan

Has por favor qué tus voz me vibre

Hazlo.

אני רוצה את הקול שלך לרטוט
ב בשבילי המדבר הקרוב
מלאה של שטחי מרעה ירוקים
ולא אנושיים בני
יש בקול שלך לרטוט
מול לילה קודר
כדי לעודד את הבדידות שלי
דומעת העין
אתה חייב להיות טרנספורמציה


הקול שלך מגיע רחבי העולם
גלי ו ריי
אתה בבקשה קולך רוטט
חלומות האור שלי להעיר אותו


אני רוצה את הקול שלך לרטוט
ללכת לעבר המשואה האחרונה של אור
בעוד רגלי מותשים
אתה בבקשה לי למה הקול שלך לרטוט
לעשות את זה. של "האוזניים מקשיב האחרון בלבד"

2005 בתל אביב, שרה גלב.

 

"Virus, inundaciones, amaneceres", por Sarah Gelb

Blog creado para el análisis de la obra “Virus, inundaciones, amaneceres”, de la escritora Sarah Gelb.

Somos un grupo de chicas, estudiantes de nutrición, que estamos a punto de terminar esta carrera universitaria. Es una profesión que a las tres  siempre nos fascino, a pesar de todas las dificultades que una tiene al entrar a la escuela, y no tanto al entrar, más bien al cursarla. Sin duda las cosas que suelen pasar en esta institución no pasa en ninguna otra, y si pasa, no en tonos tan altos. Pero no hablaremos de lo que nos costó llegar hasta donde estamos, ni de la interrogante que tenemos en cuanto a nuestra futura profesión y las ofertas laborales; que son muy pocas y mal pagas. Al menos lo decimos acá; En la escuela es como tema prohibido hablar de condiciones laborales, sueldos, nunca escuchamos a una docente hablar sobre eso, tampoco es su obligación, esta para educar, pero sentimos como un engaño,  un discurso que nos meten adentro de la escuela, y que muchas ya sabemos,  es puro cuento.

Hace poco tiempo me encontré con una página en internet, era un blog, igual que este, que hablaba de un libro. A mí me encanta leer libros, me devoro todo lo que llegue a mis manos, a no ser poesía de muerte, eso no me gusta, me gusta la poesía de amor, de adrenalina, de naturaleza. La sorpresa fue grande cuando a poco de empezar a leer me encontré con que el relato se situaba en Montevideo, raro, y más raro cuando en la tapa del libro decía “ por Sarah Gelb Tel Aviv, Israel 2009”. Una israelita escribiendo un relato que ocurría en Uruguay.

Pues las sorpresa fue aun mayor…cuando la primer parte del libro se venía a llamar “el virus de la histeria de nutrición”. Hoy nos dedicaremos a este relato de ciencia ficción, luego vendrán los “poemas de nutrición” y al final la novela “amaneceres”, completando la obra; “virus inundaciones, amaneceres”

Las tres hemos quedado súper sorprendidas de la sencillez y de lo sensacional del relato, corto, preciso, guiado siempre hacia un rumbo, sin altibajos, crudo por momentos, dulce a veces, y como todo relato corto…con un final fenomenal.

Lo primero que a una le viene a la mente es una sensación de discriminación hacia las personas obesas, eso sí una es despistada, pues el libro da un mensaje con bases filosóficas sorprendente; una no sabe si termina hablando de la discriminación, o del consumismo, o del entendimiento humano…y así podemos seguir. Hemos leído una y otra vez el relato; nada de eso, el libro habla en primer lugar de la desesperación humana, pongan como excusa lo que sea, pues cualquier chispa basta hoy en día para desesperarnos.

Pero hablaremos de lo que ustedes quieren; ¿Cómo un relato, una obra completa, se sitúa prácticamente en la escuela de nutrición de Uruguay?, masss, ¿como una escritora israelita escribe sobre la escuela de nutrición en Uruguay?.

Sarah Gelb estudio 6 meses nutrición en Uruguay, el periodo es entre 2001 y 2003, no se sabe con precisión.  Vuelve a su país tras una beca otorgada, desde ese momento se dedica únicamente a la literatura, entra a la universidad de artes y letras de Israel. Publicaría varias obras, entre ellas; “las orejas que solo escuchaban” (la más famosa obra de la escritora”)

¿Cómo es que Sarah Gelb sabe tanto sobre la escuela?, bueno, esta súper clarísimo que la escritora mantiene contacto con algunos ex compañeros de carrera.

Sobre los poemas que supuestamente están en el hospital de clínicas y sobre la historia de amor…hablaremos en estos días. Muchas gracias… “la colombiana”

Muchas personas han catalogado a la obra como magnifica, y en verdad que lo es.

“el virus de la historia de nutrición” e “Inundaciones” son una bocanada para la tercer parte “Amaneceres”. Si bien cada parte puede tratarse de forma individual, están fielmente conectadas.

En el pequeño relato se presentan a los personajes, en el compilado de poemas se describe un amor, y en la tercer parte se va a un retroceso a pocas de estudiantes. Amaneceres tiene dos partes; la primera, uno de los personajes cuenta toda la historia de amor; en la segunda un periodista se choca con un diario estudiantil de hace 30 años,  a  dos días de la conmemoración de los 10 años de la masacre montevideana por el virus de la histeria de nutrición trata de descubrir el vinculo entre la historia de amor, el diario estudiantil, y el virus…en el camino los poemas.

En amaneceres se describe con totalidad como ocurrieron los hechos en la epidemia, quienes lo comenzaron, y como se expandió, se describe hasta quien saco el diario estudiantil y como pudo salir esa persona con tantos virosos del hospital.

La obra es un vaivén en el tiempo,  la escritora va y viene enlazando como de costumbre a sus lectores. Sabemos que es engañosa, esperábamos eso de ella, no esperábamos esta magnífica obra sin desperdicio.

NO piensen ni por casualidad que Sarah Gelb saca el vinculo a la luz, ni tampoco dice si los poemas son reales; ya esta grande, a esta altura no la vamos a cambiar; lo importante de la obra es la historia de amor, sin lugar a dudas. Todo lo otro es una invención en donde los poemas reposan.

 

הבלוג נוצר על ניתוח של היצירה "וירוס, שיטפונות, זריחות, הסופרת שרה גלב.
אנחנו קבוצה של בנות, סטודנטים לתזונה, בו אנו עומדים לסיים את זה באוניברסיטה. זהו מקצוע אשר שלושה ריתק אותנו תמיד, למרות כל הקשיים, כי צריך ללכת לבית הספר, ולא להיכנס, ולא את הקורס. אין ספק דברים קורים לעתים קרובות במוסד הזה לא הולך לשום מקום אחר, ואם זה קורה, לא כמו צלילים גבוהים. אבל לא מדברים על כמה זה עלה לנו להגיע לאן שאנחנו, או את השאלה יש לך לגבי המקצוע העתידי שלנו הצעות עבודה, שהם מעטים מאוד ושילם גרוע. לפחות אנחנו אומרים כאן, בבית הספר הוא כמו הנושא אסור לדבר על תנאים, משכורות עובדים, אף פעם לא שמעתי לדבר המורה על זה, לא חובתו היא לחנך, אבל מרגיש כמו מתיחה, נאום אשר הכניסו אותנו הספר, ורבים כבר יודעים, הוא בדיוני טהור.
אני לאחרונה נתקלתי באתר אינטרנט, בבלוג היה ככה, אם כבר מדברים על ספר. אני אוהב לקרוא ספרים, אני לטרוף את כל שעולה על הידיים שלי, לא להיות שירה של מוות, אני לא אוהב, אני אוהב את השירה של אדרנלין אהבה, טבע. ההפתעה היתה גדולה כאשר אתה מתחיל לקרוא כמה מצאתי כי הסיפור היה ממוקם מונטווידאו, נדיר, נדיר כאשר העטיפה של הספר לקרוא "מאת שרה גלב תל אביב, ישראל 2009." הכתיבה הישראלית סיפור שהתרחש אורוגוואי.
ובכן, ההפתעה היתה אפילו גדולה יותר ... כאשר את החלק הראשון של הספר קיבלו את הכינוי "היסטריה תזונה וירוס." היום נתמקד סיפור זה מדע בדיוני, ואז באים "שירים של התזונה" ולסיים את הרומן "זריחה", להשלים את העבודה, "שטפונות וירוס, הזריחה"



שלושת היה מופתע מאוד על הפשטות סנסציות של הסיפור, קצר, מדויק, מונחה תמיד לכיוון, ללא בליטות, גס לפעמים, מתוק לפעמים, כמו כל סיפור קצר ... עם גמר נהדר.
הדבר הראשון שעולה על הדעת היא תחושה של אפליה נגד אנשים שמנים, כן אחת היא מבולבלת, כי הספר נותן הודעה פילוסופי מפתיע, אתה לא יודע אם בסופו של דבר אתה מדבר על אפליה, או צרכנות או המוח האנושי ... ואנחנו יכולים להמשיך. קראנו שוב ושוב את הסיפור, אף אחד, כי, הספר מדבר הראשון של הייאוש האנושי, בתור תירוץ לשים את זה, כי כל ניצוץ מספיק כיום כדי ייאוש.
אבל לדבר על מה שאתה רוצה, איך סיפור, יצירה שלמה, הוא בערך תזונתי הספר אורוגוואי?, Masss, איך סופר יהודי כותב על תזונה הספר באורוגוואי?.
שרה המחקר גלב תזונה 6 חודשים באורוגוואי, התקופה היא בין השנים 2001 ו 2003, לא ידוע בדיוק. חזרה הביתה אחרי מענק, מזה זמן מוקדש אך ורק בספרות, הולך ללמוד בקולג 'לאמנות ולספרות של ישראל. כמה יצירות פורסם, ביניהם, "רק באוזניים קשובות" (הסופר לשחק המפורסם ביותר)



איך שרה גלב יודע כל כך הרבה על הספר?, ובכן, זה קריסטל סופר ברור כי הסופר מקיים קשר עם כמה חברים לשעבר בקולג '.
על שירים שהם כביכול במרפאות החולים ואת סיפור אהבה בימים אלה ... לדבר. תודה רבה לך ... "קולומביה"









לאנשים רבים יש לסווג את העבודה כמו מרהיב, ואכן זה.
"הווירוס בהיסטוריה של התזונה" ו "המבול" הוא בפה מלא עבור צד שלישי "זריחה". בעוד כל חלק יכול להיות מטופל באופן אישי, קשורים קשר הדוק.
בסיפור הקצר הדמויות אוסף של שירים מתאר אהבה, ואת החלק השלישי יהיה נסיגה עד כמה סטודנטים. זריחה יש שני חלקים: הראשון, דמות אחת מספרת את הסיפור כולו על אהבה, העיתונאי השני נתקל עיתון הסטודנטים לפני 30 שנה, יומיים לפני החגיגה של 10 שנים לטבח במונטבידאו ידי תזונה וירוס ההיסטריה על גילוי הקשר בין סיפור האהבה, עיתון הסטודנטים, ואת וירוס ... בדרך את השירים.
ב זריחות תיאר עם כל האירועים באמת התרחש ב המגיפה, מי התחיל, וגם הוא התרחב, הוא תיאר את התיק עיתון הסטודנטים כאדם שיכול לעזוב את בית החולים כך virosa רבים.
המחזה הוא מתנודד בזמן, הכותב הולך הלוך ושוב, כרגיל המקשר את הקוראים שלך. אנו יודעים כי הוא מטעה, ציפינו שזה לא ציפו לזה עבודה מצוינת בלי בזבוז.
אל תחשוב כי שרה גלב בטעות הסירו את הקישור אל האור, ואינו אומר אם השירים הם אמיתיים, ואת זה גדול בשלב זה לא הולך להשתנות, את החשיבות של העבודה הוא סיפור אהבה, בלי ספק. כל השאר הוא המצאה שבו השירים שקר.

 

Virus, inundaciones, amanecer

Por Sarah Gelb

AGRADECIEMIENTOS

AL señor    M.Z

A la señorita R.F

 Ambos han confiado en mí

Editorial NEMA

EL VIRUS DE LA HISTERIA DE NUTRICION

LOS ACONTECIMIENTOS SON FICTICIOS AL IGUAL QUE SUS PERSONAJES.

Escrito en la fría noche de TEL AVIV

2009

POR SARAH GELB

CON AMOR PARA TI MI AMADO

Santiago Parral bajaba del avión a las 1300h del lunes 5 mayo proveniente de Francia. El aeropuerto se desbordaba de personas que querían viajaban al exterior. Parado en el centro del hall del aeropuerto las veía, desesperadas tratando de conseguir un boleto de ida a donde fuere.

Dos hombres de negro se acercaron a él y se presentaron como agentes de investigación nacional. El auto mercedes Benz oscuro, con vidrios ahumados los esperaba. Se dirigieron hacia el este. Santiago ni siquiera tino a mirar en dirección a Montevideo. El automóvil llego a una estancia en Canelones a 30 kilómetros de la capital camuflada entre los eucaliptus,  carpas militares y los pocos tanques y helicópteros del interior del país con los que contaban.

Al bajar, el jefe del departamento de investigaron y el comandante del ejercito nacional le daban la bienvenida.

El interrogatorio comenzó amable. Luego de las preguntas de rutina la conversación se torno hostil, cuando sobre la mesa de aluminio cayó un diario estudiantil que había sido encontrado en una de las carteras de las estudiantes. En la portaba del diario se veía la imagen de una mujer mayor, canosa, destrozando una computadora con una silla. Santiago lo conocía, él lo había escrito hacia ya veinte años atrás. El titulo de ese ejemplar era “la nutrición causa histeria”. Santiago trato de explicarles que  no tenia anda que ver con las estudiantes asesinas, que ni siquiera las conocía, pero su defensa no fue tomada con credibilidad y no tuvo otra opción que colaborar en todo en lo que se lo requiriera.

Al salir de la estancia se dirigió a la casa de Marcelo Zapatos como le ordenó el jefe de inteligencia y el comandante, ubicada también a las afueras de la ciudad.

Marcelo lo recibió arqueando las cejas, el abrazo fue de eterno placer y de un beso en la frente por parte de Santiago.

Marcelo no estaba informado sobre las causantes iniciales del virus, y tampoco conocía a las estudiantes. Santiago comprobó lo que pensaba. Las autoridades estaban confundidas. Era un error. El virus había sido causado accidentalmente.

Por la mañana Santiago desayunaba junto a Marcelo y su hermosa familia. Las líneas de teléfono y celular habían estado desconectadas desde el primer día. El celular de Marcelo sonó. Corrió a su habitación, era Leticia, su compañera de carrera y miembra de directiva. Marcelo quedaba atónito con la boca abierta al escuchar a Leticia decirle que se encontraba en el hospital de clínicas desde hacia dos días. En pleno caos y ataques de histéricos virosos había perdido su celular. Marcelo era el contacto telefónico que la compañía le otorgaba para llamadas gratis infinitas. Ella no había sido atacada  a pesar que sabían de su presencia. Sin embargo la multitud de estos en todo el hospital la estremecía como para tener la idea loca de salir. La comunicación se corto. Marcelo trato de llamarla y la contestadota automática decía “al celular que esta llamando se encuentra apagado o fuera de cobertura. El celular de Marcelo vuelve a sonar y esta vez  contesta ansioso.

“Señor zapatos, escuchamos su conversación, les pedimos a usted y al señor Parral que se dirijan a la estancia de investigación nacional”.

Al llegar observaron un movimiento intenso en toda la estancia. Les comunicaron que partirían vía aérea a media noche. El general se negó rotundamente, no pondría en riesgo la vida de dos civiles.  Santiago extorsiono al jefe de inteligencia   tomando toda la responsabilidad por no colaborar si se lo requería. El comandante lo amenazó con llevarlo ante la justicia. Santiago le digo que no tenía nada que perder.

A las 2300 hs Partieron con los únicos helicópteros  con los que contaban.

Al llegar a la zona del hospital un helicóptero se separo del resto dirigiéndose a la azotea del mismo, mientras los otros cuatro  hacían de teros a 500 metros del hospital, dos de esos helicópteros fueron derivados por la armada de virosos, los otros dos se mantenían en el aire mientras el quinto aterrizaba en la azotea.

Santiago, Marcelo, y cuatro soldados bajaron con cascos-linternas, y todos armados. Se dirigieron a la escalera de caracol, al llegar al piso 15 dos soldados apagaron sus luces. Los otros dos se detuvieron, los iluminaron, y sonaron los disparos. Santiago y Marcelo apagaron sus luces y corrieron. Los soldados virosos prendieron nuevamente sus luces pero ya no estaban para apuntarles, aún recordaban el lugar.  Llegaron a la puerta de la escuela y comenzaron a gritarle a Leticia. La puerta se abrió y una mano  los chupo a los dos.

A santiago se le vino todo a la cabeza. Leticia había sido su amor  en toda la carrera, y sin que ella nunca lo supiera, su partida a Francia había sido en parte por ella. Ahora su adrenalina fluía como adolescente en primavera.

Luego del golpe de haber visto a Leticia, escuchó a Marcelo, que se quejaba del olor. Leticia los llevo al laboratorio que hacia 15 días se había inaugurado. Las cuatro estudiantes yacían en el piso, en pleno estado de descomposición. Santiago comenzó a vomitar, y Marcelo salio del laboratorio lo más rápido que pudo con Leticia. Ella ni siquiera se había tenido el coraje de tirar los cuerpos por el balcón y prefirió oler a los cuerpos pudriéndose minuto a minuto antes de tocar a uno de ellos. Los llevó hacia el departamento de alimentos, donde se desprendía el mismo olor. Las cuatro docentes asesinadas por las estudiantes a golpes de caño de tubería yacían también en el suelo.

Santiago y Marcelo taparon sus fosas nasales y sus bocas y tiraron los cuerpos desde el balcón de la cantina de nutrición.

Santiago fue el primero en despertarse. El ruido de la ciudad le hacia pensar que había sido una pesadilla. Pero inmediatamente veía a su lado y se encontraba a Leticia y Marcelo. Se asomó por la ventana del piso 13. La ciudad estaba en pleno movimiento, las calles ya estaban limpias de cuerpos y prácticamente los destrozos ya no existían, las personas caminaban en forma habitual, los ómnibus y taxis estaban llenos, y las camionetas escolares repletas. Al mirar hacia la derecha observó una tanda de camiones, escavadotas, tractores, obreros, y personas que observaban vestidas de traje como si fueran arquitectos.  Al mirar a la izquierda ceca del parque Batlle, se poda ver como pintaban la fachada de un restaurante. Dentro del  parque las personas paseaban a sus perros.

Al comenzar la tarde Golpearon la puerta. Santiago se asomo por la rendija de la cerradura. A dos metros de la puerta se encontraba inmóvil uno de los virosos. Tenía la piel pálida, ojos rojos, pelo canoso, y los dientes relucidamente blancos. Comenzó a gritar, pero no se acercaba a la puerta. Pronto se sumo uno mas, y luego otro, hasta llegar a diez los virosos enfurecidos frente a la puerta de la escuela sin atravesarla. Leticia les pregunto que querían, por que están haciendo todo eso. Los virosos respondieron que ellos tres eran inmunes, y que merecían morir.

Santiago admiraba a Leticia mientras ella comía los sándwiches en una de las mesas de la cantina. Pensaba que no había cambiado en nada, aún tenia esa vergüenza en su mirada, las mejillas rojizas, todavía comía de forma lenta como esperando que se lo prohibieran. Leticia poco lo miraba, no le daba esa chance.

Despertaron, ya era el cuarto día en el hospital, El agua había sido cortada. Solo contaban con medio bidón de la cantina. El día anterior Marcelo había sugerido ir por agua a uno de los otros pisos, pero santiago y Leticia no estuvieron de acuerdo.

Sin poder ni siquiera lavarse la cara ni los dientes, los 3 se reunieron en una de las mesas. Las hipótesis eran varias y todas sin sentido. Las conexiones no existían, pero los virosos estaban, al igual que el diario de Santiago. Media ciudad contaminada, la otra mitad inmune, prácticamente muerta, salvo por los que pudieron escapar.

Marcelo, sin poder dormir, fue el primero en asomarse a la ventana, “santiago, ¡están muertos! Si, mira, están muertos”, y se escucharon las  sirenas provenientes desde el este. El  jefe de investigación nacional bajaba de su limusina. La ciudad estaba limpia, pero cambiada.

El nuevo censo tras las los decesos de los todos los virosos y de las personas asesinadas desato que ningún habitante era obeso ni estaba en sobrepeso. Todos los sobrevivientes se encontraban en peso adecuado.

Santiago se colocaba su saco antes de partir hacia el aeropuerto, y antes de apagar el televisor una nutricionista grado 5, canosa, casi anoréxica  y con dedos nerviosos decía  “si, tenemos que prevenir el sobrepeso y la obesidad a través de los correctos hábitos alimentarios, no sea cosa que nos volvamos nuevamente unos virosos histéricos”

וירוס, שיטפונות, הזריחה
על ידי שרה גלב






תודותמר אל M.Z
מיס R.F

 לשניהם יש בי אמון
העריכה NEMA









וירוס היסטריה של תזונה



האירועים הם דמויות פיקטיביות LIKE.



נכתב בלילה קר של תל אביב
2009



לפי גלב שרה
עם אהבה אליך אהובתי






סנטיאגו פארה מהמטוס בשעה 1300 שעות ביום שני, מאי 5 מ בצרפת. שדה התעופה היה גדוש אנשים שרצו לנסוע לחו"ל. עומד במרכז האולם של התעופה ראיתי, מנסה נואשות להשיג כרטיס דרך אחת בכל מקום.
שני גברים שחורים ניגש אליו והציג את עצמם כסוכנים של המחקר הלאומי. הצבע מרצדס בנץ המכונית, עם חלונות כהים חיכה. הם פנו מזרחה. היעד סנטיאגו אפילו מבט לכיוון מונטווידאו. המכונית באה כדי להישאר בבית Canelones, 30 ק"מ מהבירה מוסווה בין עצי אקליפטוס, אוהלים צבאיים וטנקים כמה מסוקים בתוך המדינה מי לסמוך.
הנמכת ראש המחלקה נחקר מפקד הצבא הלאומי קיבלו אותו.
החקירה החלה מין. לאחר שאלות שגרתיות על השיחה היתה עוינת, כאשר אלומיניום על השולחן נפל עיתון הסטודנטים כי נמצאה באחד התיקים של התלמידים. על השער של העיתון וראיתי את התמונה של אישה מבוגרת, אפור, להרוס מחשב עם כיסא. סנטיאגו ידע שכתב כבר לפני כעשרים שנה. את הכותרת של הנושא, כי היה "לגרום להיסטריה תזונה." סנטיאגו ניסה להסביר כי אין לו הולך לעשות עם התלמידים רצחניים אשר אפילו לא יודע אותם, אבל ההגנה שלהם לא היה עשה עם אמינות לא היתה ברירה אלא לשתף פעולה בכל מה שנדרש.
לעזוב את החדר הלכנו לבית של נעלי מרסלו כמצווה על ידי ראש המודיעין ומפקד, הנמצא גם הוא בפאתי העיר.
מרסלו קיבל אותו בגבות מורמות, החיבוק היה תענוג נצחי נשיקה על המצח של סנטיאגו.
מרסלו לא נמסר הגורם הראשוני של הנגיף, וגם ידע התלמידים. סנטיאגו אישר את מה שחשבתי. הרשויות היו מבולבלים. זו היתה טעות. הווירוס כבר גרם בטעות.



סנטיאגו ארוחת בוקר עם מרסלו ואת המשפחה היפה שלו. קווי הטלפון הסלולרי היה מנותק מן היום הראשון. הטלפון הנייד של מרסלו צלצל. הוא רץ לחדרו, היה לטיסיה, בת זוגו ואת מדיניות הקריירה חבר. מרסלו היה המום בפה פעור כששמע לומר כי לטיציה היה במרפאה בבית החולים למשך יומיים. בתוך הכאוס מאוד היסטרית virosa התקפות איבדה את הטלפון הנייד שלו. מרסלו היה ליצור קשר עם הטלפון החברה נתנה לו להתקשר חינם ללא הגבלה. היא לא הותקפה אף שידעו על הנוכחות שלהם. עם זאת, רבים אלה סביב בית החולים כדי להיות רועד כמו מתוך רעיון מטורף. תקשורת היה לחתוך. מרסלו ניסה להתקשר המשיבון אמר "כי הוא קורא את הטלפון הנייד כבוי או נגישים. הטלפון הנייד של מרסלו מצלצל שוב, והפעם ענה בהתלהבות.
"נעלי לורד, להקשיב לשיחה שלהם, אנו מבקשים מכם ומר Parral כי כתובת המחקר הלאומית להישאר."
בהגיעם מצאו תנועה חזקה בכל החדר. הם דיווחו כי האוויר לעזוב בחצות. הגנרל סירב בכל תוקף, לא היה סיכון לחייהם של שני אזרחים. המודיעין סנטיאגו סחיטה הראשי לוקח אחריות מלאה על כך שלא לשתף פעולה אם הדבר נדרש. המפקד איים להביאו לדין. סנטיאגו אומר שיש לו מה להפסיד.









הם עזבו ב 2300 שעות עם המסוק רק לספור.
בהגיעו לאזור בית החולים במסוק מופרדים משאר הולך גג אחת, בעוד ארבעת האחרים היו של lapwings 500 מטרים מבית החולים, שני המסוקים האלה הופקו על ידי הצבא של זיהום ויראלי, השניים האחרים נשארו באוויר תוך החמישי נחת על הגג.
סנטיאגו, מרסלו, וארבעה חיילים ירדו עם קסדות, פנסים, וכל חמושים. הם הלכו אל המדרגות הלולייניות כדי להגיע לקומה 15 שני חיילים כבוי אורות שלהם. שני האחרים נעצרו, לאור אותם, שמע את היריות. מרסלו סנטיאגו וכיבה אורות שלהם רץ. החיילים תפסו Virosa האורות שלהם שוב, אבל הם לא היו מכוונים אליהם, עדיין זכר את המקום. הם הגיעו לדלת בית הספר והתחיל לצעוק לטיסיה. הדלת נפתחה ביד ללקק את שניהם.
בסנטיאגו הכל עלה במוחי. לטיסיה הייתה האהבה שלו לאורך המירוץ, ועל אף שהיא מעולם לא ידעה, נסיעתו לצרפת היה חלק בה. עכשיו האדרנלין שלך זורם כנער באביב.
לאחר ההלם של לראות את לטיסיה, הקשיב מרסלו, שהתלוננו על הריח. לטיסיה לקחת אותם למעבדה על 15 ימים כבר נחנך. ארבעת תלמידי שכבה על הרצפה, במצב של ריקבון. סנטיאגו החלו הקאות, מרסלו עזב את המעבדה מהר ככל שהוא יכול עם לטיסיה. היא אפילו לא היה את האומץ להוציא את הגופות מהמרפסת, והעדיף להריח את גופות נרקבות רגע לפני נגיעה אחת מהן. הוביל אותם אל מחלקת המזון, שם הוא הריח. ארבעת המורים נהרג על ידי המכות של התלמידים שכב צינור ביוב באדמה גם.
מרסלו סנטיאגו ועצר את אפם ועל פיהם הוציא את הגופות מן המרפסת של הבר תזונה.




סנטיאגו היה הראשון להתעורר. הרעש של העיר גרמה לו לחשוב שהוא היה סיוט. אבל מיד ראיתי הצד שלו היה ב 'ניפר ומארק. הוא הביט החוצה דרך החלון של הדירה 13. העיר היתה בעיצומה, ואת הרחובות היו נקיים של גופים ההריסות כמעט כבר לא קיימים, אנשים שהולכים על בסיס קבוע, אוטובוסים ומוניות בסיס היו מלאות, משאיות מלאות הספר. מבט ימינה היתה קבוצה של משאיות, escavadotas, טרקטורים, עובדים הצופים לבושים בחליפות כאילו הם אדריכלים. מבט שמאלה של נענע פארק Batlle, גזם לראות צייר את החזית של המסעדה. בתוך הפארק, אנשים מטיילים עם כלביהם.



בשעות אחר הצהריים המוקדמות דפק על הדלת. סנטיאגו הוא מראה את הסדק במנעול. שישה מטרים מהדלת היה עדיין אחד זיהום נגיפי. היה לו עור בהיר, עיניים אדומות, שיער אפור, ושיניים relucidamente לבן. הוא התחיל לצרוח, אך לא הגישה את הדלת. זמן קצר ביותר עוד אחד, ואז עוד, עד עשר virosa זועם על הדלת בלי להיכנס לבית הספר. לטיסיה שאל מה הם רוצים, כי הם עושים את כל זה. Virosa שלושה ענו כי הם היו החיסונית, וכן ראויים למות.



לטיסיה סנטיאגו התפעל בזמן שהיא אכלה סנדוויצ 'ים אחד השולחנות במזנון. חשבתי שיש דבר לא השתנה, עדיין היה את הבושה בעיניו, לחיים אדומות, עדיין אכלו לאט, כאילו ציפה שזה אסר. לטיסיה הקטנה הביטה בו שום סיכוי כזה.


התעורר, זה היה היום הרביעי בבית החולים, המים נותקו. רק חצי פחית בקנטינה. יום לפני הציע מרסלו להביא מים כדי באחת הקומות האחרות, אך לטיסיה סנטיאגו ואת חלקו.
לא ניתן אפילו לשטוף את הפנים או השיניים, כל 3 נאספים אחד השולחנות. ההנחות היו מגוונים וכל השטויות האלה. חיבורים לא היה קיים, אך זיהום נגיפי היו, כמו היומי סנטיאגו. העיר מדיה מזוהמים, והחצי השני החיסונית, מת כמעט, למעט מי יכול לברוח.



מרסלו, מצליח לישון, היה הראשון להביט החוצה דרך החלון, "ג 'יימס, הם מתים! כן, נראה, הם מתים, "ואנחנו שומעים את האזעקות מגיע מכיוון מזרח. ראש המחקר הלאומית יצאו בלימוזינה שלה. העיר היתה נקייה, אבל שונה.

מפקד חדש, לאחר מותם של כל זיהום ויראלי של ההרוגים היה שיחרר כי התושב לא היה מהשמנת יתר או מעודף משקל. ניצולי כולם היו במשקל.
סנטיאגו הניח את התיק שלו לפני היציאה לשדה התעופה, לפני כיבוי הטלוויזיה תזונאי כיתה 5, אפור, אצבעות אנורקסית כמעט עצבני ואמר "אם אנחנו צריכים למנוע עודף משקל והשמנה דרך הרגלי אכילה נכונה פן נהיה שוב virosa כמה היסטרית "

 

Inundaciones

LOS ACONTECIMIENTOS SON REALES. LOS NOMBRES DE LOS PERSONAJES FUERON CAMBIADOS.

Por Sarah Gelb 

TEL AVIV

2009

Escribo estos versos, que han salido de mi corazón, de mi razón. Son el resultado y el homenaje a un gran amor, tan grandes como el cosmos y tan pequeño como la sabia de las hojas, pero siempre existente.

Me miraba y se reía. Al comienzo no entendía si se burlaba por algún motivo, o si eran los nervios que la hacían reírse. Le hable, y así comenzó esta historia.

Nuestros inicios fueron en  el molino de Pérez, ahí, sus ojos verdes me inundaban entre la gramilla y las canteras,  me hablaban, se reían como de costumbre, y le decían a su boca que besara a mi boca. Su amor fue el amor de mi vida, me lo concedió sin condiciones, la pureza de nuestro amor era un contrato que no necesitábamos firmar más que con un “te quiero”.

En esos días éramos estudiantes de nutrición, dos almas perdidas que nadaban libremente por la ciudad, abrazados, felices, sin pasado reciente.

Nos gustaba caminar desde el hospital Manuel Quintela hasta Blanes y Ramírez. Atravesar el parque con nuestras manos fundidas, o bien mi brazo posado muy suavemente en su hombro, con su beso en mi mejilla. Llegábamos a dieciocho de julio y me gustaba que la miraran mientras ella ni se daba cuenta por tener esa manía de colocar sus ojos  en mi. Tomábamos Blanes hasta Ramírez. Cuando entrábamos a su edificio a veces hacíamos el amor en las escaleras, apurados, asustados por la vecina “antenas de saeta”.

Su dormitorio estaba separado del departamento, en el patio del fondo de la planta baja. Era pequeño, caluroso, con un baño sin agua, que en el momento no nos importaba. Los días de enero quemábamos más de 600 calorías amándonos. Ella subía las escaleras hasta la cocina del departamento para traerme algunos bocadillos y dos litros de agua sin gas.

En las tardes libres íbamos a la plaza del Parque Rodo, caminábamos, y a veces no nos percatábamos de todo lo que caminábamos con el síndrome del amor. Ese amor que luego fue total. El día de mi cumpleaños veinticinco la invite a casa por primera vez, estaba muy emocionada, con sus ojos brillosos, felices de saber que la había aceptado completamente en mi vida. Desde ese momento comenzamos a estar más unidos, dormíamos en mi cama de una plaza tres o cuatro veces por semana. Yo la acompañaba a la parada del ómnibus por la mañana, en la tarde nos encontrábamos en la escuela de nutrición, y nuevamente ella me preguntaba si podía quedarse otra noche más.

Este amor se fue sin aviso. Por mucho tiempo trate de comprenderlo, de saber el motivo, todas las causas y condicionantes. Todo fue en vano menos para el tiempo que gozo viendo como se me iba la vida queriendo entender algo que nunca iba a entender.

La fractura fue enorme para los dos. Leticia  perdió parciales y exámenes, se estanco en la carrera. La veía muy poco por el piso 13, y cuando la veía me daba cuenta de todo lo que la quería, su mirada era triste, pedía piedad, no verme mas. Por un tiempo no la vi, hasta que un día apareció, con unos diez quilos de mas, su mirada era de tristeza.

Pasaron los meses y Leticia decidió dejar la carrera, seguir trabajando para ver como le iba en la vida.

Perdí todo contacto con ella. Tres años sin verla hasta ayer. Estaba hermosa, reluciente, se notaba en su caminar que había vuelto a ser la misma de siempre. Cabeza en alto, riendo, inundando praderas como antes. Fue un momento de 30 segundos que me cegó hasta el día de hoy que comencé a escribir. Ella  no me vio, e igual me inundo.

Estos son los versos, a ti, Leticia, con todo mi amor.

Te has reído de mí

Porque he comido manzana

Aprovecha este receso

Es el ultimo día que payaso soy

Voy a comerte viva y

No me entiendas mal

Quiero besarte en el parque

Y quiero una sonrisa de postre

Tienes novio, lo se

¿Acaso el te quiere?

¿Si?

Tendré que esforzarme

Eres muda de apariencia

Eres soprano en mis ojos

Me los astillas, me dejas ciego

De tanta belleza que voy viendo

En ese momento Leticia termina de leer la carta,

Me mira, y esta vez, termina por dejarme completamente ciego.

He criado ardillas en tu ombligo

Aún no admites que te gustan

No, nadie me lo contó

Lo supe al ver tu vientre

Te cosquillean cuando caminas

Y provocan una sonrisita en ti

No, te juro que nadie me lo contó

Fue pura intuición lo mío

Tienes miedo de rascarte tu vientre

De lastimar a tus ardillitas

Si, ya se que te agradan

Lo supe cuando vi tu vientre

Las ardillitas lo van moldeando

Te mantienen en excelente forma

Si, vi tu vientre ayer

Cuando levantaste tu blusa

“es un buen lugar para nostras”

Y seguí el consejo de mis amigas.

Por primera vez luce bien

El cementerio del buceo

Su parada la ilumina dios

Y estas vos, esperándome

Son las dos de la mañana

Tus amigas ya se van

Te Reis, te sonrojas, me saludas

Y decidimos caminar

Clapton lo relata igual

“maravillosa esta noche”

De enero que nos acompaña

Solo tu voz rechina a las estrellas

Tu voz es baja y aguda

¿Será así toda la noche?

Creo que no me acostumbrare

Pareces una niña de diez años.

A las estrellas les duelen sus oídos

Deciden partir antes de tiempo

En este momento no me importa

Quiero besarte ahora, lo merezco

He sido más fuerte, que las mismas estrellas.

Nuestras primeras miradas crearon el Big Bang

Con el comenzó la expansión que muchos dudaron

 Hasta q la verdad lo humillo

Los sentimientos nacieron uno a uno

Se crearon las caricias, los besos, las ansias

De pronto la fuerza se descubrió,

Nos mantenía en plena armonía y paz

No somos el centro Leti, pero estamos vivos.

Se que el universo en algún momento morirá

Pero tenemos toda una vida.

Cuando me miras

Yo nado por tu río

Por tu sonrisa que me inunda

Desprolija hasta en eso

Que no pide permiso

Solo ríe cuando me ve.

Y viene viene con fuerza

A nutrir las raíces

Que hasta hace poco secas estaban

Ahí por tu río

Luego de tanta agitación

En mi hombro como charquito

Inmóvil, nutriendo mis raíces

Y esta feliz, y estoy feliz.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

¿Podes fingir tu amor

En días que me extrañas?

¿Podes hablar sonriendo

Cuando tenes mi media risa?

¿Comer tus pastas favoritas

Cuando hay algo nuevo que probar?

¿Podrás?

Creer en tus idiomas

Aparte de nuestro primer “hola”

¿Podrás?

¿Creer en la falsa publicidad

De algún tonto engreído y burdo?

¿Y tus ojos podrán con los días

Que me imaginan llegando?

¿Y florecer en cada primavera

Como yerba buena para otro?

¿Volver a vibrar con una piel

Que te torture y sea solo para vos?

¿Podrás?

Se han rotos los espejos

Con tu aguda voz

Se han quemado los focos

Con tu aguda voz

Se han cortado los teléfonos

Se han ensordecido las estrellas

¿Queda algo?

¿Queda alguien?

Hagamos el amor.

 La niña de tu alma

¿Donde esta?

Las inundaciones de tus ojos

¿Donde han ido?

La frescura de tu risa

¿Por que se apago?

El amor que me tenías

¿Por que murió?

¿Donde están?, ¿ha donde se han ido?, ¿por que?, ¿por que se pago tu risa?, y dime la verdad, ¿murió el amor que me tenias?

Tu boca son piedras que golpean mi cabeza

Secas, sin musgos, son rocas secas

Eso es tu boca en mi cabeza.

No te hagas la distraída

Ni mires hacia el costado

No me vengas con fachadas

Que sabes de mi joven belleza

De mi desesperación viril y agitada

Ven abierta como orbita con tus brazos

Atráeme y no me dejes ir

Usa tu boca como piedras

Párteme la cabeza, Déjame inmóvil.

Tus brazos son una orbita

Que mantiene mi naturaleza en armonía

Que cuando quieren me atraen

Y soy incapaz de escapar

Tus brazos son orbitas

Gobernadas por tu corazón

El gran dios del universo

Que hoy en día, se nos porta bien.

El camino a envejecido

Tiempo hacia que no lo veía

Ni siquiera me a reconocido

Creo que esta viejo y cansado

Tal vez seas que no quiere saludarme

Y este enfadado porque no la he traído

Si es así, no creo que me pueda perdonar

Era parte de su vida como de la mía.

Tal vez ya no tenga patitos como los tuyos

Ni perfume que desafíen a los eucaliptus

La mirada tierna que haga florecer

Que viniera con susurros que lo hicieran renacer.

El camino no tiene flores en primavera

Todas han sido pisoteadas por palomas

Que se burlan del camino como del amor

Que se aprovechan de los vencidos para comer.

Me culpara toda la vida por esto

He matado lo más hermoso de su tarde

Y a cambio le he traído palomas

Que ahora me miran mientras camino.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

¿Me acompañas?

¿Me acompañas?

Tengo un camino lleno de higueras

Con sus frutos verdes

Quiero probarlos ya

Quiero probarte ya

¿Me compañas?

Tengo el mar casi en frente

Es cuestión de abrir las persianas

Quiero que lo veas

Quiero verte a la mañana

¿Me acompañas?

Quiero reírme de las palomas

Con sus sentidos desorientados

Quiero que envidien

Quiero que sufran

¿Me acompañas?

Será solo un par de minutos

Mientras que te beso

Prometo dejarte

Prometo no volver

Las cortinas permanecieron cerradas
La luz entro por el mismo lugar de siempre
Iluminando la cama con vos echada arriba
Tal vez alguna nube hacia parpadear a los rayos
Y eras vos, estabas vos, eras vos en ese momento
El amanecer desde la luna.

שטפונות
אירועים אמיתיים. שמות הדמויות שונו.
על ידי שרה גלב
תל אביב
2009






אני כותב שורות אלה, אשר הותירו את לבי, הסיבה שלי. הם תוצאה ו מחווה אוהבת גדול כמו היקום, קטן כמו ה-SAP של עלים, אבל זמין תמיד.
צפיתי וצחק. בהתחלה לא הבנתי אם כיף מסיבה כלשהי, או אם זה היה עצבים כי גרם לה לצחוק. אנחנו מדברים, וכך החל את הסיפור.
התחלות שלנו היו במפעל פרז, ואז, עיניה הירוקות מהדשא ומחצבות מוצף, דיברתי וצחקתי כרגיל, ואמר לו לנשק את פיה אל פי. אהבתו היתה אהבה של החיים שלי, נתנה לי ללא תנאי, את הטוהר של האהבה שלנו היה חוזה כי לא היה צורך לחתום יותר "אני אוהבת אותך."
באותם ימים היינו סטודנטים של תזונה, שתי נשמות אבודות השחייה באופן חופשי בעיר, מחבקת, שמחה, לא את העבר האחרונות.
אהבנו ללכת מן החולים מנואל Quintela כדי Blanes ו רמירז. לטייל דרך הפארק בידיים שלנו מומסת או בעדינות רבה נח זרועי על כתפו, שלו נשיקה על הלחי שלי. 18 יולי הגענו ואני רוצה להיות הביט כפי שהיא מודעת או שיש מנהג לשים עיניהם אותי. לקחנו Blanes כדי רמירז. כשנכנסנו לבניין בזמנים עשינו אהבה על המדרגות, מיהרה, מפוחדת ידי השכן "אנטנות הבריח."
השינה שלו היתה נפרדת ממחלקת, בחצר האחורית של קומת הקרקע. הוא היה קטן, חם, עם אמבטיה בלי מים, אשר באותה עת לא היה משנה. הימים של חודש ינואר שרפנו מעל 600 קלוריות לאהוב. היא עלתה במדרגות אל מחלקת המטבח להביא לי כמה חטיפים שני ליטרים של מים ללא גז.
בשעות אחר הצהריים יצאנו לדרך כדי דל פלאזה Parque Rodo, הלכה, ולפעמים לא percatábamos כולנו כי הלכנו עם תסמונת של אהבה. כי האהבה שהיתה סך מכן. ביום ההולדת שלי הזמנתי 25 הביתה בפעם הראשונה, התרגשתי, העיניים הנוצצות שלו, ישמח לדעת כי הוא קיבל באופן מלא בחיים שלי. מאותו זמן החל להיות מאוחדים יותר, אנחנו ישנו במיטה שלי עבור אחד שלוש או ארבע פעמים בשבוע. ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס בבוקר, צהריים היינו תזונה בבית הספר, ושוב היא שאלה אותי אם הוא יכול להישאר עוד לילה.
אהבה זו היתה ללא הודעה מוקדמת. במשך זמן רב בניסיון להבין, לדעת את הסיבה, את כל הסיבות והתנאים. כל זה היה לשווא, אלא אם הזמן אני נהנה לראות כפי שהייתי רוצה להבין את החיים שלעולם לא מבין.
השבר היה עצום עבור שניהם. לטיסיה איבד בחינות חלקית, המירוץ הוא הדוק. הוא ראה את הקטן לרצפה 13, וכשהוא ראה אותי להבין את כל שהוא אוהב אותה, עיניו היו עצובות, התחנן לרחמים, אבל לא אותי. במשך זמן לא ראיתי, עד שיום אחד, עם חמישה קילוגרמים של יותר, עיניו היו עצובות.
חודשים חלפו ו לטיסיה החליט לעזוב את המירוץ, להמשיך לעבוד ולראות איך זה קורה בחיים.
איבדתי כל קשר איתה. שלוש שנים בלי לראות אותה עד אתמול. היא היתה יפה, זורחת, אתה יכול לראות ב הילוכו כי הוא מעולם לא היה כמו תמיד. ראש למעלה, צוחק, הצפה המישורים כמקודם. זה היה זמן של 30 שניות, כי סינוור אותי עד עצם היום הזה התחלתי לכתוב. היא לא ראתה אותי, והציף רק לי.
אלו הם הפסוקים, אתה, לטיסיה, עם כל אהבתי.















אתה כבר צחקו עלי
משום שאכלתי תפוח
נצל את היתרון של הפסקה הזאת
זה היום האחרון אני ליצן



אני יאכל אותך חי
אל תבינו אותי לא נכון
אני רוצה לנשק בפארק
ואני רוצה לחייך קינוח



יש לי חבר, אני יודע
אולי הוא אוהב אותך?
כן?
אני צריך לעבוד קשה



האם אתה מחפש מטומטם
אתה סופרן ב עיני
הייתי צ 'יפס, תן לי עיוור
יופי כזה, כי אני רואה



באותו זמן לטיסיה מסיים לקרוא את המכתב,
אני מסתכל, והפעם, בסופו של דבר משאיר אותי עיוורת לגמרי.


















שהעליתי סנאים הטבור שלך
ובכל זאת אתה מודה שאתה אוהב



לא, אף אחד לא אמר לי
ידעתי לראות את הבטן שלך



לדגדג אותך כשאתה הולך
ולעורר חיוך אתה



לא, אני נשבע לך שאף אחד לא סיפר לי
שלי היתה אינטואיציה טהורה



אתה מפחד לגרד את הבטן
להרוג סנאים שלך



כן, אני יודע שאתה אוהב אותם
ידעתי כשראיתי את בטנך



הסנאים הולכים הצורה
שמור לך בכושר מצוין



כן, ראיתי את הבטן שלך אתמול
כאשר אתה מרים את החולצה שלך
"הוא מקום טוב כדי נוסטרו
ואני בעקבות עצתו של חברים שלי.









בפעם הראשונה נראה טוב
הצלילה הקברות
אלוהים עשה להאיר להפסיק שלך
ואת אלה אתה, מחכה



הם 02:00
החברים שלך הם הולכים
רייס לך, לך להסמיק, אתה מברך אותי
והחלטנו ללכת



קלפטון אומר את זה כמו
"נהדרת הלילה"
ינואר מלווה אותנו
שלך רק קול חריקה של כוכבים



הקול שלך הוא נמוך אקוטי
האם זה כל הלילה?
אני לא חושב שאני אתרגל
את נראית כמו ילדה בת עשר שנים.



כוכבים יפגע האוזניים
החלטת לעזוב מוקדם
בשלב זה לא אכפת לי
אני רוצה לנשק אותך עכשיו, מגיע לי
הייתי חזק, כי אותם כוכבים.






הצצה ראשונה שלנו יצר את המפץ הגדול
עם התרחבות שהחל רבים פקפקו

 אז האמת תהיה q עניו
רגשות נולדו 00:59
הוא יצר את לגעת, לנשק, השתוקקות
לפתע הכוח התגלה,
אנחנו כל הזמן בהרמוניה ושלום
Leti הם לא במרכז, אבל אנחנו חיים.
היא שהיקום ימות מתישהו
אבל יש לנו את כל החיים.



כשאתה מסתכל עלי
אני שוחה בנהר שלך
עבור החיוך שלך שממלא אותי
עמוס על זה
לא לבקש רשות
סתם צוחק כשהוא רואה אותי.



ו הבא מגיע לשלטון
לטפח את השורשים
כי עד לא מזמן היו יבשים
שם הנהר שלך



אחרי כל כך הרבה מהומה
כמו שלולית על כתפי
עדיין, להזין את השורשים שלי
ואת זה מאושר, אני מאושרת.
-------------------------------------------------- -------------------------------------------------- ------



אתה יכול לזייף את האהבה שלך
על ימים כי אתה מתגעגע אלי?



אתה יכול לדבר מחייך
כאשר יש לך חצי חיוך שלי?



לאכול פסטה האהוב עליך
כאשר משהו חדש כדי לנסות?



אתה יכול?



תאמין בשפה שלך
מלבד הראשון שלנו "שלום"



אתה יכול?



"האמונה פרסום כוזב
ב שחצן מטופש ומגושם?



והעיניים שלך עשוי להיות עם הימים
אני מתאר לעצמי הקרובים?



וכל פורחים באביב
באשר מנטה אחרת?



לחזור לרטוט עם עור
עינויים לך הוא רק בשבילך?



אתה יכול?


















מראות נשברו
עם קול נלהב שלך



נורות נשרפו
עם קול נלהב שלך



טלפונים נותקו
כוכבים כבר החרישו



האם יש משהו שמאל?
האם יש מישהו עזב?
בוא לעשות אהבה.
















 הילדה של נשמתך
איפה זה?



מציפים את העיניים
לאן הם הלכו?



את הרעננות של הצחוק שלך
כיצד לכבות?



את האהבה שיש לי
למה הוא מת?



איפה הם, לאן הלכת?, למה?, למה אתה משלם הצחוק שלך?, ולומר את האמת, מת על אותה אהבה בשבילי?






הפה שלך הוא מכה אבנים בראשי
יבש, טחבים אין הם סלעים יבשים
זה הפה שלך על הראש שלי.
אין מעשה מוסחת
או להסתכל לצדדים
אל תיתן לי חזיתות
אתה יודע יופי הצעיר שלי
ב גברי הייאוש שלי סוערים
בואו לפתוח את הזרועות כמו מסלולים
צייר לי ולא נתן לי ללכת
השתמש בפה כמו אבנים
ראש Partem, תן לי עדיין.






זרועותיך הן במסלול
זה שומר על האופי שלי בהרמוניה
כי כאשר הם רוצים למשוך אותי
ואני לא יכול לברוח



הזרועות שלך הם מסלולים
נשלט על ידי הלב שלך
האל הגדול של היקום
היום, אנחנו ומחונכת.









הדרך הישנה
מדי פעם לא רואה
לא מוכר אפילו לי בבית
אני חושב שזה זקן ועייף



אולי אתה לא רוצה להגיד שלום
ועל זה כועס כי אני לא הביאו
אם כך, לא חושב שאני יכול לסלוח
זה היה חלק מהחיים שלו לשלי.



אולי אין לך רגליים כמו שלך
או בושם כי אקליפטוס האתגר
המראה רך אשר ללהוט
לבוא בלחישות לעשות מחדש כל כך.



הכביש אין פרחים באביב
כל כבר נרמס על ידי יונים
כיף ביצוע של הדרך כמו האהבה
ניצול של המנוצחים לאכול.



אני מאשים את זה כל החיים
אני הרגתי את היפה ביותר של המנוח
ובתמורה הבאתי יונים
עכשיו תסתכל עלי כשאני הולכת.
-------------------------------------------------- -------------------------------------------------- ------
אתה בא איתי?
אתה בא איתי?
יש לי הכביש מלא של עצי תאנה
עם פירות ירוקים
אני רוצה לנסות
אני רוצה לטעום
האם החברה?
יש לי הפוך כמעט את הים
זה עניין של פתיחת תריס
אני רוצה לראות
אני רוצה לראות בבוקר
אתה בא איתי?
אני צוחק על היונים
עם חושיו מבולבלים
אני רוצה קנאה
אני רוצה לסבול
אתה בא איתי?
זה יהיה רק ​​כמה דקות
בעוד אני מנשקת אותך
אני מבטיח לתת
אני מבטיחה לעולם לא





















הווילונות היו סגוריםהאור נכנס דרך המקום הישן אותוהדלקת את המיטה איתך המגרש עדאולי תג למצמץ קרניוגם היה לך, היית שם, היית באותו זמןאת הזריחה של הירח.